בזמן האחרון אני מרגישה שקיימת סביבי הרגשה ששיער ואיפור זה הדבר. זה מה שחשוב. אם יש לך שיער ואיפור טובים - ההופעה טובה. אז זהו. שלא.
קיים הבדל גדול בין פין אפ (שעוסק ברובו במראה החיצוני במסווה של אמירה על משהו עמוק יותר) לבין בורלסק ופרפורמנס.
למעשה רק היום יצא לי לדבר עם תלמידה שלי לשעבר, שהולכת והופכת לאמנית בורלסק מקסימה בפני עצמה, ומצאתי את עצמי אומרת לה שלא תוותר על איכות לטובת תסרוקת טובה, או איפור מצויין.
בורלסק טוב הוא תוצאה של סיפור טוב שנבנה, נכתב, סופר, נחקר ויצא לאור בעזרת כישרון טוב לספר סיפור ועוד משהו שאין לו שם בדיוק, והוא מה שחברתי הרקדנית מיצי שין ואני מדברות עליו הרבה - נוכחות בימתית.
אני מרגישה איפשהו שבעולם הבורלסק, ואגב לא רק בישראל, ישנו איזשהו ויתור שלעיתים פרפורמרית עושה לעצמה כשהיא מסתכלת במראה ואומרת לעצמה - יש לי בגדים מעולים, אני אוריד אותם ואהיה כל כך יפה שזה יספיק. זה סוג של razzle dazzle כזה - זה ויתור איום שאמנית עושה לעצמה, זה עובד במהלך 2 השניות הראשונות, ואז הקהל משתעמם.
אני חושבת שמקור הטעות הוא גם במעט זלזול בקהל.
כשהתחלתי להופיע במופעי בורלסק, רקדתי בעיקר עם מניפות נוצות. לא חשבתי לבנות סיפור טוב, וסמכתי על היופי.
נכון, הייתי הראשונה שעלתה על הבמה בארץ עם הנוצות והניחוח הווינטג'י במועדונים ובארים, אבל מהר מאוד השתעממתי מעצמי. הרגשתי שחייב להיות לי איזשהו כישרון מעבר, אחרת במה אני שונה מכל פלקט יפה אחר? לֶמה מוחא הקהל כפיים בעצם? ליופי שלי? ליכולת שלי להתלבש יפה?
הרגשתי שאני מרמה, שאני צריכה להרוויח את מחיאות הכפיים האלה, ולכן אני צריכה איזשהו כישרון, משהו יוצא דופן ואחר. זו היתה הסיבה שלמעשה התחלתי ללמוד אקרובטיקה אווירית, ואגב, מאז, לא הפסקתי ללמוד דברים חדשים, כשהכל למעשה מתנקז לתוך ההופעות.
גם את היכולת שלי לכתוב תסריטים וסיפורים, וגם את הידע שלי עוד מהתואר בסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, את הכל רתמתי כדי ליצור הופעה טובה, וזו הסיבה שאני מרגישה היום שאני יכולה לעלות על הבמה ערומה לחלוטין, או עם הבגדים הפשוטים ביותר, ועדיין לתת לקהל הרגשה שהדבר הכי נוצץ עבר מולם כרגע על הבמה, ובעיקר שהסיפור עבר.
אני חייבת הרבה מזה לנתי אורנן, שלימד בסדנאות הבורלסק אותן העברתי את החלק הדרמתי. הוא זה שממנו למדתי המון על איך לעלות לבמה, איך לרדת ממנה, ומה בעצם לעשות כשאני שם כדי ליצור את הדרמה ולהעביר את המסר.
לפני זמן לא רב הייתי נוכחת בהקרנת סרט על עולם הבורלסק בארה"ב ומהקהל עלתה השאלה למה למעשה והאם צריך ללמוד בורלסק.
אני מאמינה שאין סיבה ללמוד בורלסק דווקא, אבל בהחלט יש צורך ללמוד, ללמוד ולא להפסיק ללמוד.
נוכחות בימתית היא משהו שמתפתח מתוך האדם, הוא נבנה על אישיות האדם אבל כדי שיהיה אמיתי ובעל יסודות הוא חייב להיות שם על בסיס ידע נצבר, לכן, כן - אני מאמינה שחייבים ללמוד משהו, להשקיע, לבנות, לאסוף מידע וידע, לעבד את הידע הזה, לחקור אותו ומתוכו להוציא את ההופעה הנכונה, מכיוון שאחרי הכל אנחנו אמנים בעלי אמירה ולא סתם עוד פרצוף יפה.
לגבי הבורלסק, אני מאמינה שכדי לצאת מהמסגרת, אתה צריך קודם כל לדעת מה המסגרת. כדי להיות ניאו קלאסי, כדאי שתדע קודם כל מה הוא הקלאסי לא?
ומה עם השיער והאיפור?
כן, הם ממש יפים :).
קיים הבדל גדול בין פין אפ (שעוסק ברובו במראה החיצוני במסווה של אמירה על משהו עמוק יותר) לבין בורלסק ופרפורמנס.
למעשה רק היום יצא לי לדבר עם תלמידה שלי לשעבר, שהולכת והופכת לאמנית בורלסק מקסימה בפני עצמה, ומצאתי את עצמי אומרת לה שלא תוותר על איכות לטובת תסרוקת טובה, או איפור מצויין.
בורלסק טוב הוא תוצאה של סיפור טוב שנבנה, נכתב, סופר, נחקר ויצא לאור בעזרת כישרון טוב לספר סיפור ועוד משהו שאין לו שם בדיוק, והוא מה שחברתי הרקדנית מיצי שין ואני מדברות עליו הרבה - נוכחות בימתית.
אני מרגישה איפשהו שבעולם הבורלסק, ואגב לא רק בישראל, ישנו איזשהו ויתור שלעיתים פרפורמרית עושה לעצמה כשהיא מסתכלת במראה ואומרת לעצמה - יש לי בגדים מעולים, אני אוריד אותם ואהיה כל כך יפה שזה יספיק. זה סוג של razzle dazzle כזה - זה ויתור איום שאמנית עושה לעצמה, זה עובד במהלך 2 השניות הראשונות, ואז הקהל משתעמם.
אני חושבת שמקור הטעות הוא גם במעט זלזול בקהל.
כשהתחלתי להופיע במופעי בורלסק, רקדתי בעיקר עם מניפות נוצות. לא חשבתי לבנות סיפור טוב, וסמכתי על היופי.
נכון, הייתי הראשונה שעלתה על הבמה בארץ עם הנוצות והניחוח הווינטג'י במועדונים ובארים, אבל מהר מאוד השתעממתי מעצמי. הרגשתי שחייב להיות לי איזשהו כישרון מעבר, אחרת במה אני שונה מכל פלקט יפה אחר? לֶמה מוחא הקהל כפיים בעצם? ליופי שלי? ליכולת שלי להתלבש יפה?
הרגשתי שאני מרמה, שאני צריכה להרוויח את מחיאות הכפיים האלה, ולכן אני צריכה איזשהו כישרון, משהו יוצא דופן ואחר. זו היתה הסיבה שלמעשה התחלתי ללמוד אקרובטיקה אווירית, ואגב, מאז, לא הפסקתי ללמוד דברים חדשים, כשהכל למעשה מתנקז לתוך ההופעות.
גם את היכולת שלי לכתוב תסריטים וסיפורים, וגם את הידע שלי עוד מהתואר בסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, את הכל רתמתי כדי ליצור הופעה טובה, וזו הסיבה שאני מרגישה היום שאני יכולה לעלות על הבמה ערומה לחלוטין, או עם הבגדים הפשוטים ביותר, ועדיין לתת לקהל הרגשה שהדבר הכי נוצץ עבר מולם כרגע על הבמה, ובעיקר שהסיפור עבר.
אני חייבת הרבה מזה לנתי אורנן, שלימד בסדנאות הבורלסק אותן העברתי את החלק הדרמתי. הוא זה שממנו למדתי המון על איך לעלות לבמה, איך לרדת ממנה, ומה בעצם לעשות כשאני שם כדי ליצור את הדרמה ולהעביר את המסר.
לפני זמן לא רב הייתי נוכחת בהקרנת סרט על עולם הבורלסק בארה"ב ומהקהל עלתה השאלה למה למעשה והאם צריך ללמוד בורלסק.
אני מאמינה שאין סיבה ללמוד בורלסק דווקא, אבל בהחלט יש צורך ללמוד, ללמוד ולא להפסיק ללמוד.
נוכחות בימתית היא משהו שמתפתח מתוך האדם, הוא נבנה על אישיות האדם אבל כדי שיהיה אמיתי ובעל יסודות הוא חייב להיות שם על בסיס ידע נצבר, לכן, כן - אני מאמינה שחייבים ללמוד משהו, להשקיע, לבנות, לאסוף מידע וידע, לעבד את הידע הזה, לחקור אותו ומתוכו להוציא את ההופעה הנכונה, מכיוון שאחרי הכל אנחנו אמנים בעלי אמירה ולא סתם עוד פרצוף יפה.
לגבי הבורלסק, אני מאמינה שכדי לצאת מהמסגרת, אתה צריך קודם כל לדעת מה המסגרת. כדי להיות ניאו קלאסי, כדאי שתדע קודם כל מה הוא הקלאסי לא?
ומה עם השיער והאיפור?
כן, הם ממש יפים :).
