עבר זמן רב מאז שכתבתי, למעשה כמעט שנתיים, אבל הנה אני כאן שוב. שוב חולקת מחשבות.
מאז שכתבתי הספקתי לעבור לברלין ומשם ללונדון. יצא לי לחשוב רבות על ברלין האהובה בימים האחרונים, על הדרך בה היא מקבלת את כולם. כולם.
נזכרתי איך כשעברו הימים הראשונים והתרגלתי לעיר התחלתי לראות דברים נוספים, למשל פרסומות החוצות.
בפרסומות של ברלין מופיעים אנשים רגילים, בגילאים שונים, עם קמטים אמיתיים של אנשים אמיתיים.
החשיבה שאנשים אמיתיים יכולים לפרסם מוצרים היא בעיני מדהימה וכל כך טריביאלית.
אני חייבת להודות שכשאני רואה אנשים "רגילים" מפרסמים מוצרים אותם צורכים אנשים אחרים "רגילים", הדבר נראה לי כל כך הגיוני וכל כך שונה ממה שהורגלתי לראות בישראל.
פרסומות רוצות למכור לנו חלומות, אבל אנשים לא תמיד רוצים לחלום חלומות לא אפשריים. כולנו נזדקן יום אחד, לכולנו יהיו קמטים ושיער אפור ואפילו נרכיב משקפיים. זה לא אומר שלא נהיה מעוניינים לקנות בירה טובה או אפילו לנסוע ברכבת.
אני חייבת להודות שמעולם לא עניינו אותי מגזיני הנשים בהם מופיעות רק נשים רזות, בנות 17, מושלמות. נמשכתי יותר לאופנה של נשים "אמיתיות" ומבחינה כלכלית אני לא מבינה את המודל הזה, הרי רק מגילאי 30 ומעלה אנחנו באמת יכולים לרכוש אופנה (זאת במידה ובאמת הצלחנו להתייצב כלכלית).
רוב הכסף נמצא בידיהם של בני 30 ומעלה, אז למה הפרסומות והמגזינים מדברים רק אל צעירים וצעירות?
הרי איני רוצה להיות בגיל 30 ולהתלבש כמו בת 17. אני רוצה להתלבש בבגדים מחמיאים שיראו מי אני ומה כוחי.
אז בעודי חיה בעיר הקסומה הזו יצא לי לצלם מספר פעמים פרסומות ולהתפלא מהחופש והשחרור והמלחמה האינסופית להישאר בגיל הקסום של בין 17 ל-27 ולהרגיש מה זה להיות אדם אמיתי בפני עצמי.
אני חייבת להודות שבניגוד לישראל בברלין מעולם לא שאלו אותי לגילי ולמה אני לא בהריון, כן שאלו אותי מה אני עושה ואיפה אפשר לראות אותי מופיעה.
שחרור - כבר אמרתי?
אז לסיום, אני אוהבת אותך ברלין ועוד אחזור אלייך. טוב לי לדעת שאת קיימת ושאת מאפשרת לי להיות בת אדם בזכות עצמי.
xxx
אמילי
