עבר זמן רב מאז שכתבתי, למעשה כמעט שנתיים, אבל הנה אני כאן שוב. שוב חולקת מחשבות.
מאז שכתבתי הספקתי לעבור לברלין ומשם ללונדון. יצא לי לחשוב רבות על ברלין האהובה בימים האחרונים, על הדרך בה היא מקבלת את כולם. כולם.
נזכרתי איך כשעברו הימים הראשונים והתרגלתי לעיר התחלתי לראות דברים נוספים, למשל פרסומות החוצות.
בפרסומות של ברלין מופיעים אנשים רגילים, בגילאים שונים, עם קמטים אמיתיים של אנשים אמיתיים.
החשיבה שאנשים אמיתיים יכולים לפרסם מוצרים היא בעיני מדהימה וכל כך טריביאלית.
אני חייבת להודות שכשאני רואה אנשים "רגילים" מפרסמים מוצרים אותם צורכים אנשים אחרים "רגילים", הדבר נראה לי כל כך הגיוני וכל כך שונה ממה שהורגלתי לראות בישראל.
פרסומות רוצות למכור לנו חלומות, אבל אנשים לא תמיד רוצים לחלום חלומות לא אפשריים. כולנו נזדקן יום אחד, לכולנו יהיו קמטים ושיער אפור ואפילו נרכיב משקפיים. זה לא אומר שלא נהיה מעוניינים לקנות בירה טובה או אפילו לנסוע ברכבת.
אני חייבת להודות שמעולם לא עניינו אותי מגזיני הנשים בהם מופיעות רק נשים רזות, בנות 17, מושלמות. נמשכתי יותר לאופנה של נשים "אמיתיות" ומבחינה כלכלית אני לא מבינה את המודל הזה, הרי רק מגילאי 30 ומעלה אנחנו באמת יכולים לרכוש אופנה (זאת במידה ובאמת הצלחנו להתייצב כלכלית).
רוב הכסף נמצא בידיהם של בני 30 ומעלה, אז למה הפרסומות והמגזינים מדברים רק אל צעירים וצעירות?
הרי איני רוצה להיות בגיל 30 ולהתלבש כמו בת 17. אני רוצה להתלבש בבגדים מחמיאים שיראו מי אני ומה כוחי.
אז בעודי חיה בעיר הקסומה הזו יצא לי לצלם מספר פעמים פרסומות ולהתפלא מהחופש והשחרור והמלחמה האינסופית להישאר בגיל הקסום של בין 17 ל-27 ולהרגיש מה זה להיות אדם אמיתי בפני עצמי.
אני חייבת להודות שבניגוד לישראל בברלין מעולם לא שאלו אותי לגילי ולמה אני לא בהריון, כן שאלו אותי מה אני עושה ואיפה אפשר לראות אותי מופיעה.
שחרור - כבר אמרתי?
אז לסיום, אני אוהבת אותך ברלין ועוד אחזור אלייך. טוב לי לדעת שאת קיימת ושאת מאפשרת לי להיות בת אדם בזכות עצמי.
מעולם לא עליתי בתור עצמי לבמה. תמיד הייתי דמות כלשהי.
אם זו דמות בורלסקית נוצצת עם סיפור ומוטיב, או אם זו דמות רומנטית על חישוק, תמיד עליתי על הבמה כמישהי אחרת שהיא לא אני.
הפעם, להופעה בפסטיבל הקרקס הבינלאומי במודיעין החלטתי לספר את הסיפור שלי. הסיפור על כמה קשה היה לי ועדיין לעלות על הבמה, להביא את עצמי לשם, להאמין בעצמי, להתעלם ממה שאחרים אמרו ואומרים לי, כל הקולות הקטנים שחוסמים אותי תמיד מלהצליח, מללכת הלאה ולהגשים. הקולות האלה שכל אחד ואחד מכם מכיר אותם. אלה שאומרים לך עזבי, את לא טובה מספיק, למה שיקחו אותך? מה יש לך לספר שעוד לא סופר?
צילום: יניב גריידי
החיבור שלי להופעה הזו היה מיידי ומאוד אינטואיטיבי. את המוסיקה להופעה הזו שמעתי במהלך שיעור אקרובטיקה שהעברתי לפני יותר משנה, ומיד ידעתי שאעשה איתה משהו. משהו בחפירות שלה, ברפטטיביות גרם לי לחשוב על ההתנגדויות שלי.
צילום: יניב גריידי
היה לי קשה מאוד לעבוד על ההופעה הזו, לראות אותה מבחוץ ועדיין להיות בתוכה, וכך ביקשתי מרינת קידר אברהם המוכשרת שתהיה הבמאית ויועצת אמנותית להופעה הזו, והעבודה שלה היא שהכניסה את הנגיעות המדוייקות שהייתי כה זקוקה להם.
צילום: יניב גריידי
במקור הייתי אמורה להעלות את המופע הזה יחד עם חברתי האהובה מיצי - איתה אני חולקת את המחשבות האלה, אבל מיצי יצאה לטייל בעולם לשמחתה, וכך המופע השתנה מעט והפך למופע יחיד שלי.
והנה מה שיצא מזה:
תגובות הקהל למופע היו טובות מאוד. לשמחתי לא היו אלה מחיאות כפיים בגלל איזשהו שפגט או תרגיל אקרובטי, אלא בסוף ההופעה. היה לי כיף לראות את הקהל תוך כדי ההופעה במבט מרותק, כך שהבנתי שבאמת סיפרתי איזשהו סיפור, ושזה עבר ממני לקהל. היה לי כיף לדבר עם אנשים שניגשו אלי לתאר מה עבר עליהם במהלך ההופעה, לשמוע מה אומרים מהצד, וחברתי הטובה שי-לי אפילו סיפרה לי איך מישהי תארה לילדה שלה איך הבחורה על הבמה עוברת קשיים ונלחמת, ומתגברת עליהם. היא פשוט הביאה מעצמה את מה שהיא ראתה בהופעה הזו.
לשמוע דבר כזה שווה הכל!
היה כיף ומרגש לעלות כעצמי לבמה, ועכשיו אני כבר עובדת על ההופעה הבאה. זה הולך להיות משהו שונה ואחר לגמרי. תתכוננו!
אגב, אם מעניין אתכם לקרא וללמוד על אקרובטיקה אווירית, ואפילו לקחת כמה שיעורי חינם אונליין, אתם מוזמנים לאתר שלי: www.flyandfit.com .
כשהתחלתי לדבר עם האנשים באופרה על ההופעה והחזרות המתקרבות, לא היה לי מושג על מה מדובר.
אחרי הכל, אני רגילה להופיע לבד על הבמה. לבנות מופע, לעשות עליו חזרות ואז בערב חד פעמי, לעלות על הבמה ולתת את כולי. לא היה לי מושג עד כמה הכל יכול להיות שונה עבורי.
חזרות יכולות להיות דבר מאוד מתיש ומייגע כשאתה עושה אותן לבד. אתה צריך להקים את עצמך מאיפה שאתה לא נמצא, לקבוע עם עצמך שעה, ולהתחיל לעבוד. זה הרבה פעמים נופל בין הכסאות עד שזה כבר קורה, צריך משמעת רצינית או שהכל נראה בינוני.
כאן הכל היה אחרת.
עוד לפני תחילת החזרות נפגשתי עם ארז, האחראי על הניצבים באופרה. הייתי חייבת לדעת מה הסיבה לכך שאנחנו ערומות בהופעה הזו באופרה. אני עובדת עם סיפור, אני חייבת לדעת את המניע, וסיבה כמו "כי זה יפה ומושך" פשוט לא עובדת עבורי, ואני לא יכולה להיות עם כל הנשמה במופע כזה.
לפני הפגישה איתו קראתי את הסיפור של לה טרוויאטה, וארז הסביר לי בדיוק את החלק שלנו הרקדניות בתוך העיבוד המסויים הזה של האופרה, כך שהסיפור התבהר לי בצורה מדוייקת והבנתי מאיפה אנחנו באות כרקדניות בורלסק במופע הזה, ומה הסיבה שאנחנו ערומות.
לפני החזרה הראשונה מצד אחד חזרתי בראשי לחזרות להקות הריקוד בצופים, ומצד שני - איזו הקלה זו היתה - נקבעה עבורי יום ושעה בה הייתי צריכה להגיע לחזרה. מישהי תבנה עבורי את הכוריאוגרפיה, כמה הקלה היתה לי.
החזרה הראשונה
החזרה הראשונה היתה בלאגן. הכוריאוגרפית שהיה לנו הכבוד לעבוד איתה היא המנהלת האדמניסטרטיבית של הבלט הלאומי של לטביה. היינו נרגשות, אבל הלכנו לאיבוד. לא הבנו מה היא בדיוק רוצה, לא זכרנו את הצעדים, ואני זוכרת שבשלב מסויים היו לנו מבטים של צבי מול פנסי מכונית. היינו המומות וקצת נבוכות ומבוהלות מכך שלא זכרנו את הצעדים, אבל עם הזמן והחזרות זה השתפר כמובן. כמה נעים היה לחלוק את הכל עם אלינור ואירה. לא הייתי לבד על הבמה. זה היה נהדר. אבל הדבר הנפלא ביותר עוד היה לפניי.
החזרה הגנרלית
החזרה הגנרלית היתה הפעם הראשונה שבעצם הבנתי כמה שונה הכל בהופעה הזו. זה לא היה בחזרות ולא בזה שחלקתי את הבמה עם עוד שתי נשים מהממות, ואפילו לא העירום על הבמה מול אנשים שהיו ממש קרובים אלי - זה היה זה שהופעתי, בפעם הראשונה, עבור האנשים על הבמה ולא רק עבור הקהל. החלק שלנו בהופעה היה בעצם מעין הופעה עבור חברי המקהלה, שהיו למעשה אורחים במעין מסיבת חשק שנערכה על הבמה. זה היה אחר ושונה. אני רגילה להופיע עבור הקהל, להיות בשביל הקהל - זה שרחוק ממני ויושב על כסאות או עומד, אבל לא נמצא ממש לידי, ובטח שלא חולק איתי את הבמה. לא הופעתי עבור קהל, אלא עבור דמויות אחרות בסיפור, וזה היה מסעיר ושונה.
מצאתי את עצמי בדו שיח עם האנשים על הבמה, הם הגיבו להופעה שלי ואני הגבתי לתגובה שלהם, ונוצר בינינו שיח שקרא לי לפעולה. ככל שהם הגיבו בצורה חזקה יותר, כך אני הגבתי חזרה. למעשה חלקנו את ההופעה ויצרנו משהו שלישי שהיה גדול מסכום חלקיו.
אני יודעת שעבור שחקנים על הבמה זה דבר רגיל, אבל עבורי זה היה משהו חדש ומסעיר. הרגשתי מעין איבוד שליטה, וכשהצלחתי לקחת אותה חזרה לידיים, למדתי להינות מזה.
לגבי העירום, שחשבתי שהוא יהיה הקשה, אבל למעשה הוא היה אחד הכלים הכי טובים שיכולתי לבקש בהופעה הזו, הוא היה הכלי החשוב לדו שיח הזה שנולד ביני לבין "אורחי המסיבה" על הבמה. יכולתי לשחק איתם בעזרתו, להלהיב אותם, וככל שהם התלהבו, כך אני נקראתי לפעולה, ונוצר משהו חדש.
האיפור וחדר ההלבשה
אי אפשר יהיה לכתוב את הרשימה הזו בלי לכתוב על המאפרות המופלאות שהיו לנו בחדר ההלבשה המקסים שלנו.
זו היתה הפעם הראשונה שלא הייתי צריכה להתלבש בחדר שירותים / חדרון קטן / באוטו / בבית לפני ההופעה. היה לנו חדר משלנו, היה עליו שלט קטן עם השמות שלנו מעל מראות מקסימות ומקומות משלנו. חדר שירותים משלנו, מקלחת משלנו, תלבושות משלנו שכיבסו אותן עבורנו כל יום. חלום.
צימדו לנו 2 מאפרות מקסימות - מלכה מיצנר והדרה יגד-וילנצ׳יק שבכל ערב מחדש היו מאפרות אותנו, ומכסות עבורי את כל הקעקועים שעל גופי. אני חייבת להודות שהתרגשתי וחשתי כבוד רב על זה שהאופרה הקצתה זמן ומאפרת כדי לכסות את הקעקועים שלי בכל ערב.
בכל ערב הן היו מכסות את הקעקועים שלי, וכך זה היה נראה:
איך מופיעים כל ערב שוב ושוב?
אחרי 1, 2, 3, 4, 5, הופעות גיליתי שאחד הדברים שהיו קשים עבורי, באופן מפתיע, היה לשמור על רמת ההתרגשות. כשרמת החרדה ירדה, גיליתי שמה שהיה לי קשה ביותר היה לשמור על רמת ההתרגשות, שהרי מה שאני מרגישה עובר באופן נקי על הבמה. ביקשתי עצה מחברתי, מורתי וההשראה שלי פעמים רבות - מאיה קרמר, שנתנה לי עצות מעולות. חשבתי לתרגם את מה שהיא אמרה לי, אבל הכי נכון יהיה להביא בדיוק את מה שהיא כתבה:
"You keep the same level every night by reminding
yourself that the people watching you tonight are seeing that entire
magnificent production for the first time, and it's their energy of
wonder and discovery that fuels your energy as a performer to perform
every night as though it was the first time, as though it is the only
time, because it may be the only time they will ever see it.
By
appreciating, every night you are on stage, everybody that you work
with, the production, the team, the audience, the stage. The work you
have put in for all these years to get to be on that stage. Appreciating
that every night it's a different show, every night something will
happen that did not happen the night before or won't again, can be an
energy from the audience or a technical glitch or a move you performed
differently, expand your own work by researching different meanings,
stories, remember, although we wake up every day in the same bed in the
same body, we are not the same, we are a new person every day, stage
mimics life."
וכך עשיתי. והיא צדקה כל כך.
להופיע באופרה היה משחרר, מלמד, מרגש והרבה מעבר למה שחשבתי שיהיה.
ואני מודה על כל רגע.
אז מה עכשיו?
עכשיו הפרוייקט הבא - פסטיבל הקרקס במודיעין - 2 מופעים. מופע עם הקרקס של קפטן האודי בשביל הבידור והפריקשואו, ומופע יחיד שלי בשם "תנועה תחת התנגדות" שהולך להיות משהו חדש ואחר מכל מה שעשיתי.
מה מוסר ההשכל?
תקיף את עצמך באנשים טובים - כל השאר פשוט יבוא. תעבוד קשה - כל השאר פשוט יבוא.
בזמן האחרון אני מרגישה שקיימת סביבי הרגשה ששיער ואיפור זה הדבר. זה מה שחשוב. אם יש לך שיער ואיפור טובים - ההופעה טובה. אז זהו. שלא.
קיים הבדל גדול בין פין אפ (שעוסק ברובו במראה החיצוני במסווה של אמירה על משהו עמוק יותר) לבין בורלסק ופרפורמנס.
למעשה רק היום יצא לי לדבר עם תלמידה שלי לשעבר, שהולכת והופכת לאמנית בורלסק מקסימה בפני עצמה, ומצאתי את עצמי אומרת לה שלא תוותר על איכות לטובת תסרוקת טובה, או איפור מצויין.
בורלסק טוב הוא תוצאה של סיפור טוב שנבנה, נכתב, סופר, נחקר ויצא לאור בעזרת כישרון טוב לספר סיפור ועוד משהו שאין לו שם בדיוק, והוא מה שחברתי הרקדנית מיצי שין ואני מדברות עליו הרבה - נוכחות בימתית.
אני מרגישה איפשהו שבעולם הבורלסק, ואגב לא רק בישראל, ישנו איזשהו ויתור שלעיתים פרפורמרית עושה לעצמה כשהיא מסתכלת במראה ואומרת לעצמה - יש לי בגדים מעולים, אני אוריד אותם ואהיה כל כך יפה שזה יספיק. זה סוג של razzle dazzle כזה - זה ויתור איום שאמנית עושה לעצמה, זה עובד במהלך 2 השניות הראשונות, ואז הקהל משתעמם.
אני חושבת שמקור הטעות הוא גם במעט זלזול בקהל.
כשהתחלתי להופיע במופעי בורלסק, רקדתי בעיקר עם מניפות נוצות. לא חשבתי לבנות סיפור טוב, וסמכתי על היופי.
נכון, הייתי הראשונה שעלתה על הבמה בארץ עם הנוצות והניחוח הווינטג'י במועדונים ובארים, אבל מהר מאוד השתעממתי מעצמי. הרגשתי שחייב להיות לי איזשהו כישרון מעבר, אחרת במה אני שונה מכל פלקט יפה אחר? לֶמה מוחא הקהל כפיים בעצם? ליופי שלי? ליכולת שלי להתלבש יפה?
הרגשתי שאני מרמה, שאני צריכה להרוויח את מחיאות הכפיים האלה, ולכן אני צריכה איזשהו כישרון, משהו יוצא דופן ואחר. זו היתה הסיבה שלמעשה התחלתי ללמוד אקרובטיקה אווירית, ואגב, מאז, לא הפסקתי ללמוד דברים חדשים, כשהכל למעשה מתנקז לתוך ההופעות.
גם את היכולת שלי לכתוב תסריטים וסיפורים, וגם את הידע שלי עוד מהתואר בסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, את הכל רתמתי כדי ליצור הופעה טובה, וזו הסיבה שאני מרגישה היום שאני יכולה לעלות על הבמה ערומה לחלוטין, או עם הבגדים הפשוטים ביותר, ועדיין לתת לקהל הרגשה שהדבר הכי נוצץ עבר מולם כרגע על הבמה, ובעיקר שהסיפור עבר.
אני חייבת הרבה מזה לנתי אורנן, שלימד בסדנאות הבורלסק אותן העברתי את החלק הדרמתי. הוא זה שממנו למדתי המון על איך לעלות לבמה, איך לרדת ממנה, ומה בעצם לעשות כשאני שם כדי ליצור את הדרמה ולהעביר את המסר.
לפני זמן לא רב הייתי נוכחת בהקרנת סרט על עולם הבורלסק בארה"ב ומהקהל עלתה השאלה למה למעשה והאם צריך ללמוד בורלסק.
אני מאמינה שאין סיבה ללמוד בורלסק דווקא, אבל בהחלט יש צורך ללמוד, ללמוד ולא להפסיק ללמוד.
נוכחות בימתית היא משהו שמתפתח מתוך האדם, הוא נבנה על אישיות האדם אבל כדי שיהיה אמיתי ובעל יסודות הוא חייב להיות שם על בסיס ידע נצבר, לכן, כן - אני מאמינה שחייבים ללמוד משהו, להשקיע, לבנות, לאסוף מידע וידע, לעבד את הידע הזה, לחקור אותו ומתוכו להוציא את ההופעה הנכונה, מכיוון שאחרי הכל אנחנו אמנים בעלי אמירה ולא סתם עוד פרצוף יפה.
לגבי הבורלסק, אני מאמינה שכדי לצאת מהמסגרת, אתה צריך קודם כל לדעת מה המסגרת. כדי להיות ניאו קלאסי, כדאי שתדע קודם כל מה הוא הקלאסי לא?
לפני כמה ימים שלחתי לחברתי האהובה Adi Loya את הסרטון שמסביר לטעמי בצורה הכי ברורה (בין כל הסרטונים שראיתי עד היום) איך עושים את תסרוקת דיטה וון טיז. החלטתי לחלוק אותו כאן איתכם, מקווה שזה ילמד משהו חדש :)
ובכלל, תוכלו למצא הרבה סרטונים מעניינים אצל הבחורה הזו, היא עושה דברים מאוד יפים:
והנה לינק למי שלא מצליח לראות את הוידאו כאן בעמוד:
רק בבקשה, תזכרו, תסרוקת יפה ואיפור יפה מוסיפים הרבה להופעה, אבל בהחלט לא באים במקום. במקום הראשון באה ההופעה, הסיפור, הדמות, ואחרי זה כל הדברים החיצוניים.
השראות מגיעות כשלא מצפים להן. כך קרה לי הערב כשראיתי את הסרט הנהדר Exposed של Beth B.
הסרט מדבר על סצנת הבורלסק העכשווית של ניו יורק. הסצנה הניאו בורלסקית הבועטת והבולטת של ניו יורק. סצנה בה את לא "צריכה" להיות שומדבר ואת חייבת להיות הכל.
הסרט הדקומנטרי המושלם הזה מספר על גיבורות וגיבורי סצנת הבורלסק הניו יורקית שיש להם כל כך הרבה מה להגיד והם עולים על הבמה כדי להביע, כדי להתקבל על ידי הקהל מצד אחד, אבל בתנאים שלהם.
האמנים האלה הם אמנים בקנה מידה בינלאומי. לכל אחד מהם יש כישרון יוצא דופן בתחום אחר, ולראות מופע שלהם על הבמה גורם לך לחוות משהו אחר, לצאת אחרת.
אני זוכרת את הפעם הראשונה שראיתי מופע בורלסק חי. זה היה בקוני איילנד, וזה היה מופע בו השתתפו Julie Atlas Muz, Bambi the Mermaid, Mat Frazer ורבים אחרים. המופע נקרא This Or That והוא היה מופע בורלסק קורע מצחוק.
המופע הסתיים, כמו שאתם יכולים לראות, כשבמבי ובאני לאב מרחו את עצמן בשוקולד וליקקו אותו זו מזו.
אני זוכרת שהייתי בהלם מהכאוס שהם עשו על הבמה מצד אחד, ומצד שני מכאב הבטן שהיה לי מרוב שצחקתי. אני גם זוכרת שהתפעלתי עד עמקי נשמתי מהאומץ שהיה להן להעלות את עצמן כך על הבמה, מכמות החשיפה והפתיחות שהן הביאו איתן לבמה. קינאתי עמוקות באומץ שלהן. אני עדיין מקנאה.
בערב שאחרי הלכנו לראות את מאט פרייז'ר מופיע ב-Slipper Room. גם את בעליו של המקום הזה אפשר לראות בסרט הנפלא Exposed.
גם שם המופעים היו חסרי מעצורים. אני זוכרת שראיתי את Bunny Love והתפעלתי מהאומץ שלה ללכת עד הסוף עם הדמות שלה, את במבי שהופיעה על הבמה עם קטע הלובסטר שלה וכמובן את מנחה הערב האגדי מאט פרייז'ר והסקס-אפיל האינסופי שלו:
את חלק מהאנשים המופיעים בסרט הזה יצא לי להכיר באופן אישי כשהופעתי עם בן
זוגי Captain Howdy בקוני איילנד, ניו יורק. למעשה מי שחיבר אותנו לאנשי
קוני איילנד היה מאט פרייז'ר בעצמו.
הרגשתי שאני הקטנה במגרש של הגדולים עכשיו, והיתה בי גאווה גדולה כמו גם פחד עצום. פחד עצום שעלה בי גם היום בערב כשישבתי לראות את הסרט הבאמת כל כך נפלא הזה.
הנה אני אחרי ההופעה בקוני איילנד, מאחורי הקלעים ועדיין לא מאמינה שזה קורה (כן הייתי בלונדינית :) )
* * *
כשהסתיים הסרט הערב אמרתי לחברתי האהובה מיצי שאני מרגישה שאני כל כך סטרילית באמנות שלי לעומת האנשים הענקיים האלה שפשוט נוגסים בכל נושא בו הם עוסקים, לועסים אותו וחותכים אותו לחתיכות קטנות. כמה אומץ.
אני מרגישה שאני עדיין מחפשת את האומץ לצאת מגבולות האסטתיקה, להפסיק לנסות להיות כל כך מושלמת ופשוט להתאבד על זה.
אני מרגישה שאיפשהו בכמה יצירות שלי כמו Oh-My! התעסקתי בתסכול הזה של הרצון להיות מושלמת כל הזמן, ואולי זה הכיוון שאני צריכה ללכת אליו, אבל עם יותר אומץ וביצים. ואולי הסרט הזה ייתן לי את הדחיפה הזו שאני זקוקה לה לצאת ולנגוס.
.jpg)
.jpg)
.jpg)
.jpg)
.jpg)
.jpg){kind=link}